קורונה, חיי המשפחה שלי השתנו ללא היכר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

הגל השני כבר כאן, כן או לא? הילד הקטן כבר סיים את שנת הלימודים שלו בבית לפני חודש, הוא לא רוצה ללכת יותר לבית הספר, בהתחלה ניסיתי לגרום לו ללכת, פעם פעמיים הלך וזהו. עכשיו אני כבר לא לוחץ עליו. 

הבנות פעם הולכות לבית הספר ופעם לא. אני רק שואל בבוקר, מתעניין, אבל לא מעבר לכך. מי אמר שזה כל כך רע להישאר בבית, להישאר יחד עם הסבא והסבתא, או עם האבא שעובד מהבית? אולי יכול לצאת מזה משהו שלא הכרנו?

החיים לפני נגיף הקורונה נראו מלאים בשפע של הזדמנויות להתקדם על ידי ניסוי וטעייה, והתאימו למסלול שדמיינתי. אבל הם רק נראו כך. לפני קורונה, כל אחד מהמשפחה מיהר לעזוב בבוקר את הבית כדי לעסוק בפעילויות ובאינטרסים הספציפיים שלו ובני המשפחה כמעט ולא ראו אחד את השני עד סוף היום אם בכלל. כל בן משפחה עם האישיות, השאיפות והמתחים האישיים שלו חזר חזרה למעגל המשפחתי בסוף יום ארוך טעון רגשית. התערובת המורכבת של גורמי לחץ שונים וההבדלים באישיות יצרו מצב נפיץ מאוד. מריבות שהתלקחו בקלות יצרו אווירה חונקת שמעולם לא נוקתה. מגדל של טענות נבנה כך שאיש מאיתנו לא קיבל בחיק המשפחה את ההקלה הנחוצה מלחצי העולם.

הילדים הצעירים יותר רבו על תוכניות הטלוויזיה שצפו בהם, חלקם נאלצו להשתמש בפלאפון של אימא כדי לשחק במשחקים והיה גם מי שצריך לבצע מטלות של הבית. הייתה לנו מעט סובלנות או סבלנות זה לזה. אחד מבניי הגדולים מעשן, ונדחק כל הזמן הצידה למקום אחר. הבית עבורו היה הדבר הכי רחוק ממפלט. כולנו היינו כל כך עקורים מהחיים שלא הייתה לנו אנרגיה או זמן לחבר או להכיר זה את התקוות והחלומות של זה. כאלה היו החיים.

אבל פתאום חלה תפנית בעלילה….

אז מה קרה במהלך החודשיים של הסגר ועד כה, זמן שבו המשפחה נאלצת לבלות הרבה יותר בבית, כל בני המשפחה בהכרח מבלים יותר זמן באינטראקציה זה עם זה. בהתחלה זה לא היה קל, אבל פתאום היינו צריכים להקשיב אחד לשני ולהתאים את עצמנו לסיפוק הצרכים של כולם. כבר לא יכולנו לברוח אחד מהשני. לאט לאט התחלנו להקשיב למה שהאחר רצה וחלם עליו בחיים. לאט לאט פינינו מקום לכולם במרחב הצפוף שלנו. 

הבן המעשן גילה את המקום שלו במרפסת ובנה לו פינת עישון ומקום לארח חברים מבלי שיזיזו אותו. במקום שהילדים יתרגזו וירדו לחדרים שלהם באמצע ארוחות משפחתיות, החלה לשרות שלווה ונבנתה אינטראקציה עליזה בינינו. הילדים הגדולים אפילו החלו לקחת אחריות על הבישול והפינוי. הקטנים, אני מקווה, יצטרפו בהקדם. התחלנו להכיר אחד את השני טוב יותר, מה כל אחד עושה, התגלתה יותר  הבנה. מבלי להבין מה מתרחש, התחלנו לעזור אחד לשני להיות הגיוני בחיים, לשאול אחד את השני, "מה חשוב לך, ולמה אתה מקווה בחיים?" זה מאפשר לנו להרגיש יותר קשורים זה לזה.

בלי להתכוון וללא מחשבה מראש, הייתה הקלה על עוצמת הכמיהה שלנו להסחות דעת, שעשועים ובילוי. מלבד זאת, צברנו קשרים קרובים יותר מאי פעם והבנה על מטרת החיים.

לא החיים צריכים להשתנות אלא דווקא אנחנו…

הגעתי למסקנה שלא נסיבות החיים הם אלה שצריכות להשתנות כדי שלחיים יהיה טעם מתוק. איננו צריכים לקחת ישירות את כל המצבים שנראים בעייתיים ולהתייחס אליהם דווקא כמו שנראה לעינינו באותו רגע. כי הזמן משנה לנו את תפיסת החיים. 

זה לא דורש מאמצים גדולים, כסף או זמן במשרד המטפל כדי להשיג קשרים טובים כאלה. זה פשוט ההזדמנות שנכפתה עלינו לבלות יחד, פיזית. כך באופן טבעי אנחנו סופגים הבנה של המחסורים מהם סובלים יקירינו ומגלים דרכים למלא אותם. משפחתי ואני אכן מופתעים מהשינויים שחלו לאחר מספר חודשים של הסגר.

איכות מערכות היחסים בינינו עברה לקדמת הבמה, בעוד שהאינטרסים החיצוניים שעד הסגר צרכו את מרבית האנרגיה שלנו בעבר שיחררו את אחיזתם בזמננו ובתשומת הלב שלנו. באופן מפתיע התחלנו לגלות שאנחנו ממש נהנים ממצבנו החדש ומהקשרים העמוקים שלנו זה עם זה. וההערכה והתובנה החדשה הזו התרחשו באופן טבעי ובלי ניתוח!

ללא מאמצים גדולים או תכנון מסובך חיי התחילו לפתע להרגיש הרבה יותר מאוזנים מבעבר והרבה יותר נסבלים. וירוס הקורונה אילץ אותנו לארגן מחדש את כל צורות החיבור בינינו, סביבת העבודה שלנו ולוחות הזמנים, וסדרי העדיפויות שלנו בחיים. כל החוויה סיפקה לנו תמונה חדה של חיינו לפני ואחרי. למרות שאנחנו עכשיו מתחילים לצאת שוב לחוץ, החוויה הותירה את חותמה עלינו וכעת אנחנו מתקרבים לחיים באופן שונה מבעבר.

בעוברנו פתאום את החוויה של הסרת כל הסחות הדעת והדאגות החיצוניות מהשולחן, לקחנו את מלוא הטעם של מערכות היחסים שלנו ללב ולנפש וטעמנו את המתיקות שלהם לראשונה. עברנו שינוי בסדרי העדיפויות בחיים וזה מרגיש כאילו קיבלנו הזדמנות שנייה להרמוניה משפחתית. הקורונה ליכדה אותנו ואילצה אותנו לגעת בלבבות ממש.

 

מעולם לא דמיינתי שהחיים שלי יכולים להשתנות לגמרי ובפתאומיות. וירוס הקורונה פגע כמו ברק והפך את לוח המשחק כולו, ומשפחתי גילתה משהו מאוד מעניין. המשבר הפתאומי הדגיש וצבע באדום את ההרגשה כיצד החיים יכולים להשתנות כהרף עין. לפתע, זה כל מה שהיה לנו זה את זה; היינו סגורים עם משפחה קרובה בלבד.

למרות הזעזוע שגרם הנגיף בהתחלה, הזמן אכן פעל לטובתנו. זה עזר לכל אחד מאיתנו ליצור קשר הדוק יותר עם עצמנו, האותנטיות שלנו ומערכת היחסים שלנו עם הקרובים אלינו, בלי הלחץ המתמיד לבזבז את כל הזמן בריצה מטורפת ומרדף אחרי מילוי הרצונות שלעולם לא מסופקים והמלחמה לממן את כל זה, התחלתי לחשוב על מה אני מוציא את עצמי, על סדר העדיפויות שלי בחיים. אותה תופעה התרחשה גם אצל בני משפחתי. 

התקפי חרדה

הלב פועם בחוזקה, תחושת מחנק, לחץ בחזה, פעם בימין ופעם בשמאל. לא יודע מה זה בדיוק. מרגיש ככה בעיקר לפני השינה, לפעמים גם באמצע היום.

קרא עוד »

זוגיות בזמן קורונה

הוא נכנס הביתה, מותש מיום עבודה מלא תלאות ובעיות, תקלות שאין לו מושג כרגע איך לפתור. כל רצונו קצת שקט, רוגע, חיוך מהמשפחה האהובה שלו,

קרא עוד »
שינוי תפיסת המציאות

כיצד שיפר נגיף הקורונה את הראייה שלי?

"וואו, קורונה!" לא חשבתי שהנגיף יגיע אלי! בדרכי להעביר שיעור לפני שעה קיבלתי הודעה מהתלמיד שלי: "ההורים שלי חזרו אתמול מאירופה ועל פי החוק הם עכשיו בבידוד. אז אני לא חושב שנוכל לעשות שיעור מחר. "

קרא עוד »

לעומק הדיאלוג

יסודות הדיאלוג המעגלי חוויית הדיאלוג – סיפור של משתתפת הדיאלוג ומושג ההיכללות על פי מרטין בובר במטרה להבין מהו הדיאלוג המעגלי, על מה הוא מבוסס

קרא עוד »
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

Open chat
1
שלום, זמין לדבר